החלטה בתיק ת"א 50172-01-13

1.         לפניי בקשה מטעם התובע לפסול על הסף את חוות דעתו של המומחה לאומנות, יורם ברייר (להלן - " המומחה ברייר"), אשר נתן חוות דעת לנתבעת. התובע טען כי המומחה ברייר נחשף לחומר שלו, שהכין לצורך המשפט, עקב פניה של התובע אליו לתת חוות דעת מטעמו. התובע לא התקשר עם המומחה ברייר למתן חוות דעת בשל כך שהמחיר שהציע היה גבוה, והזמין חוות דעת אצל מומחה אחר.

2.         לפני הדיון בסוגיה, אביא רקע עובדתי קצר: התובע, אומן, הטוען להיותו בעל שם ומוניטיו  בעיסוקו, הקים בשנות השישים על קיר בית הספר ברח' אסיף בחיפה, פסל בצורת תבליט שהורכב מאריחי שמוט. גודל התבליט היה 7מ' לאורך ו-3.51מ' לרוחב. התבליט הראה דמות חקלאית עם אלומת שיבולים ודמות חלוץ העוסק בהבאת ביכורים. לעמדת התובע לפסל יש ערך אמנותי וערכי.

3.         בשנת 2012 נודע לתובע כי התבליט הוסר מהקיר, ואריחי השמוט שהרכיבו אותו נעלמו. .

4.         התובע טען כי הנתבעת הפרה הסכם מכללא עמו, לפיו התבליט האמנותי יעמוד כל עוד הקיר בבית הספר עומד, כי הסרת האריחים והשמדתם נעשו מבלי להודיע לו ולהתייעץ עמו, שהיתה בכך התנהלות רשלנית של העיריה והפרת חובותיה כלפי תושביה ופגיעה בזכויות יוצרים שלו ובמוניטין שלו, וכי על הנתבעת לאפשר לו להקים מחדש, על חשבונה, את הפסל וזאת בנוסף לפיצויו בגין עוגמת נפש בסכום של 350,000 ש"ח ובסכום של 400,000 ש"ח בגין פגיעה במוניטין שלו.

4.         מנגד, השיבה הנתבעת, שהאריחים החלו לפול מהקיר והוו סכנה בטיחותית חמורה לשוהים בבית הספר ולעוברים ושבים בקרבתו. לפיכך הוסר התבליט. עוד הוסיפה הנתבעת כי התבליט האומנותי נוצר במסגרת עבודתו של התובע בעירית חיפה ולפיכך זכויות היוצרים של התבליט האומנותי, שייכים לה, וקמה לה הזכות להחליט על השמדת היצירה. לפיכך אין לתובע זכות חוקית לכפות על העיריה להותיר את התבליט האומנותי.  עוד נאמר כי אין בהסרת התבליט האומנותי פגיעה במוניטין של התובע .

5.         באשר לסוגיה שלפנינו, טען התובע כי במסגרת הכנותיו למשפט דנן, הוא פנה טלפונית למומחה ברייר ולמומחה נוסף - דוד פרקש, שבהמשך נתן לתובע חוות דעת. זאת על מנת לבדוק אם מומחים אלו מוכנים לתת חוות דעת מטעמו. בשיחה הטלפונית הסביר את מטרת חוות הדעת ובמקביל שלח אל כל אחד מהמומחים הללו את כתב התביעה ואת התצהיר מטעמו. המומחים נתבקשו לתת את הסכמתם וכן להציע את המחיר לעריכתה. לעמדת התובע טיוטת התצהיר כללה סעיפים ותכתובות פנימיות אשר רק המומחה מטעם התובע אמור היה להחשף אליהם.

6.         לאחר שהמזכירה של המומחה ברייר התקשרה אל התובע ומסרה לו שהוא מוכן לתת לו חוות דעת וכי שכר טרחתו יהיה בסכום שנקב, החליט התובע ששכר הטרחה גבוה מדי, והוא התקשר עם המומחה דוד פרקש. לטענתו של התובע, הוא הופתע כאשר גילה מאוחר יותר כי המומחה ברייר נתן חוות דעת נגדית מטעם הנתבעת. אציין כי לא נרשמה בחוות הדעת של המומחה ברייר כי טרם כתיבת חוות דעתו עבור הנתבעת, פנה אליו התובע באותו עניין.

7.         לעמדת התובע משהסכים המומחה ברייר לתת לו חוות דעת, משמע שקיבל את עמדותיו. זאת ועוד: כאמור המומחה נחשף לחומר שהתובע נחשף אליו. כמו כן ברייר לא טרח לגלות את אוזנו של בית המשפט בחוות הדעת שנתן לנתבעת על מגעיו עם התובע לצורך הכנת חוות דעת מטעמו של התובע.

            לפיכך, כאמור, דרש התובע לפסול את חוות דעתו של המומחה ברייר.

8.         הנתבעת טענה שיש לדחות את הבקשה: הצעת המחיר ניתנה על פי שיחה טלפונית ועל בסיס הערכת שעות העבודה. המומחה לא נתן את הסכמתו לבצע את העבודה, הסכמה שהיתה תלויה באישור המחיר. אין זה נכון כי הוצגה למומחה תשתית ראייתית חסויה. הוצג כתב תביעה, כתב הגנה ותצהיר התובע. המחלוקות העיקריות הן בעיקר בפרשנותו של חוק זכויות יוצרים וזכותו המוסרית של התובע. אין בחוות דעת זו כל הסתמכות על חומר חסוי כביכול.

יש להתייחס באופן שונה לעדותו של עד מומחה מטעם אחד הצדדים לעומת עדות מומחה שמונה על ידי בית המשפט. כמו כן נטען כי בשעה שהמומחה ברייר הציע את המחיר, טרם גיבש את עמדתו באשר לתמיכה בעמדת התובע, שכן הצעת המחיר, שכאמור, נדחתה, ניתנה בהסתמך על הערכת הזמן שיידרש לעבודה ורק לאחר שהיה מקבל את אישור התובע לשכר הטרחה שנדרש, הוא היה מעיין בחומר ומגבש דעתו באשר לתמיכה או העדר תמיכה בעמדת התובע.

דיון והכרעה

9.         סעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א -1971, מורה כי באשר לסמכות בית המשפט לקבל חוות דעת:

"בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה, בכתב, חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית (להלן - חוות דעת), ותעודה של רופא על מצב בריאותו של אדם (להלן - תעודת רופא)."

עולה אפוא כי קיימת גם קיימת סמכות לבית המשפט שלא להתיר הגשת חוות דעת של מומחה, אם לדעת בית המשפט קיים חשש שהגשתה של זו עלולה לגרום עיוות דין. מכאן יש לבחון מתי יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו זו (וראו גם תקנה 129 לתקנות סדר הדין הקובעת את הפרוצדורה להגשת חוות דעת, ואת תקנה 126 הדנה בעדות מומחה מטעם בית המשפט ופסילתה בנסיבות המתוארות שם).

10.        אינני סבורה שהמחוקק התכוון שרק במקרה שיש בו "חשש לעיוות דין" יהיה בית המשפט רשאי לפסול חוות דעת על הסף. אני סבורה שיש לבית המשפט סמכות טבועה לפסול חוות דעת, אפילו איננה על פי מינוי של בית המשפט, אף בשל "תקנת הציבור" ומידת האמון של הציבור בהליכים המשפטיים, בשל הפרה לפעול בתום לב גם בהליכי פרוצדורה ובנסיבות נוספות הפוגעות בתחושת צדק; כאשר מומחה מקבל חומר, מעיין בו ומגבש חוות דעתו, מציע מחיר, הצעתו נדחית, והוא איננו מזכיר בחוות הדעת שנתן לצד האחר, את האירועים שתיארתי, הרי קבלת חוות דעת כזו, יוצרת אי אמון בהליכים משפטיים. לא מתקבל על הדעת כי עד יאשר מתן חוות דעת לעמדת צד אחד על סמך חומר שקיבל ממנו, ואחר כך, משלא קיבל את העבודה, יתן חוות דעת נוגדת, מבלי להעיר את תשומת לבו של בית המשפט לכך ומבלי לתת הסברים לשינוי צבע עורו. בוודאי שהתנהלות כזו מלווה בחוסר תום לב ועלולה במקרים הולמים להוות עילה לדחיית חוות הדעת מטעם זה בלבד. 

11.        דא-עקא, שעל מנת להגיע לתוצאה המשפטית עליה הצבעתי בסעיף הקודם, צריכה להיות הסכמה לגבי העובדות (והבדיקה דומה לבדיקה אם יש לדחות או למחוק תובענה על הסף): מתצהירו של המומחה בריר המצורף לבקשה עולה שהוא מכחיש שגיבש חוות דעתו או כי עיין בחומר. לטענתו הוא נתן את הצעת המחיר לפני שעיין בחומר וכי איננו מתחיל בבדיקת החומר ובגיבוש דעתו לפני שקיבל אישור לשכר הטרחה. בנסיבות אלו, נותרה רק הבעיה של אי הגילוי הנאות בכך שהמומחה לא כתב הערה בחוות דעתו על השתלשלות העניינים. סבורה אני כי, התנהלות זו, כאשר מדובר בעד של אחד הצדדים ולא בעד של בית המשפט, יש לשקול אותה במסגרת הערכת מהימנותו של העד ומשקלה של עדותו ולא לדחות על  הסף את חוות דעתו כמכלול. בע"פ 7160/10  אליהו סמילא נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18/7/12) כתב בית המשפט העליון:

•  
•                    הלכה היא, כי בבוא בית המשפט להכריע בין חוות דעת נוגדות בעניינים שבמומחיות עליו להפעיל שיקול דעת שיפוטי ולא שיקול דעת מקצועי, וזאת על בסיס ניסיון החיים והשכל הישר, בהם הוא עושה שימוש על מנת להכריע בין שתי גרסאות סותרות ( ע"פ 9897/05 אלמגור נ' מדינת ישראל, פס' 10 ([פורסם בנבו], 23.11.2006); ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל, פס' 17 ([פורסם בנבו], 17.1.2008), להלן: עניין ג'ורן). שיקול הדעת של השופט בהכרעה מעין זו מורכב משני רבדים שונים, כפי שהיטיב להסביר זאת השופט י' קדמי באחת הפרשות: